DANIEL ASSA
Israel. Givatayim, 90 Shenkin St. 5330801
Email: AssaDany@Gmail.com Blog: DanielAssa.com Cell. 972-52-6553999
Israel. Givatayim: September 22, 2023
היקום: פרק 3 – זמן (חלק ד)
ממד זמני – בו הצירים זהים לצירים של הממד המרחבי. רק בשל היות הזמן מבוסס על התנגדות לתנועה, כיוון התנועה בצירים תמיד הפוך לכיוון הצירים המרחביים. על הווקטור המרחבי שמצביע על כיוון תנועת החומר, יושב הווקטור של הממד הזמני שמכונה על ידנו – עבר, הווה ועתיד.
הממד הזמני מאפשר לקבוע את מיקומם היחסי של נקודות בזמן – עיתוי. ממד זמני הוא ממד שנמדד ע"י שעון ומד כיוון. לממד הזמני יש מנת מידה בדידה מזערית – זמן פלאנק שגודלה שווה ל 10 בחזקת מינוס 43 שניות. לחומרים-נעים יש קבועים שונים של עיכוב שמקורם בתכונותיהם של החומרים הנעים. גם התנועה בזמן חופשית, מותרת ובלתי מוגבלת לכל הכיוונים.
חשיבותם של הממדים היא בעיקר בכך שהם אלה המאפשרים להבדיל בין פרטים ואירועים שונים ולמקם אותם יחסית לאחרים. יש לזכור, שאמנם תכונות מרחביות של החומר ותכונות זמניות שלו נמדדות בנפרד, אך קיומם של התכונות בעולמנו אינו אפשרי בנפרד אלא רק בשילוב של זה בזה. כלומר, מקום של חומר-נע במרחב ניתן להגדרה ע"י הממד המרחבי, מקום של אותו חומר בזמן (עיתוי) יוגדר ע"י ממד הזמן. כל אחת מההגדרות בנפרד תהא חלקית בלבד, כי החומר הנע נמצא תמיד בשלמותו במרחב-זמן הכולל, ולכן הגדרת מיקומו המדויק (האירוע) חייבת להיות תמיד מורכבת משילוב של השימוש בכל הממדים.
תנועות כיווניות בממד הזמני
מדענים מתעלמים בצדק ומטעמים מעשיים, מהאפשרות התיאורטית שהעליתי כאן לתנועות בזמן לכיוונים שונים, בדיוק כמו תנועות במרחב. המדענים מכירים בתנועות בזמן רק בכיוונים – עבר הווה ועתיד, שלדעתי כפי שכבר הסברתי, הן רק התנועות בכיוון התנועה של חומרים-נעים במרחב-זמן ביחס לחומרים אחרים או ביחס לקרינת הרקע הקוסמית.
לפי ההשערה שלי בדבר מהות הזמן, התנועה לכיוון העתיד היא בדיוק התנועה שאנחנו מבצעים ביחד עם כל הגלקסיה שלנו. מי שינוע מהר מאוד באותו כיוון של תנועת הגלקסיה יגיע למיקומו המרחבי והזמני של גוף מטרה כלשהו לפנינו. אין בכך שום דבר רע ופרדוקסים מסוג פרדוקס התאומים, הם לא באמת פרדוקס, מי שייסע מהר יותר באמת יזדקן לאט יותר.
הבעיה מתעוררת בתנועה אל העבר שיוצרת לכאורה תופעות פרדוקסאליות כמו פרדוקס הסבא והנכד. לדעתי, בגלל שלוש סיבות אין שום חשש מתנועה אל העבר, אל המקום המשוער במרחב-זמן שבו הייתה הגלקסיה שלנו לפני שנה למשל, וחס וחלילה כשנגיע לשם נשנה את העתיד:
- עקב התפשטות היקום ותנועת גופי-המרחב עצמם, אותם גופי-המרחב אליהם ניתן יהיה תיאורטית לחזור, כבר לא יהיו באותו מקום ולמעשה לא נוכל למצוא בדיוק את אותם גופי-המרחב ובוודאי הם לא ימצאו באותו מקום היסטורי.
- אם חומר קסום כלשהו, שירצה להגיע לעבר ולשנותו, יצליח באופן מופלא לאתר את מקומו במרחב-זמן של גוף- המרחב העברי שאותו הוא מחפש, הרי שהמאורע שקרה בו בעבר כבר איננו שם ולא ניתן יהיה לשנותו.
- כך, בגלל אותה בדידות של המרחב ושל הזמן, ובשל אופייה ההסתברותי של היתקלות חומר בגופי-המרחב, יש להחיל את עיקרון אי הוודאות גם על מדידות זמן ומרחב, ולכן לעולם לא נוכל לדעת בוודאות לגבי גוף כלשהו, בו-זמנית, את מקומו בזמן ומקומו במרחב.
אנטרופיה וחץ הזמן
לפי החוק השני של התרמודינמיקה, מידת אי הסדירות (אנטרופיה) במערכת סגורה שלא מושקעת בה אנרגיה חדשה תגדל לאורך זמן. לחוק זה הצמידו מדענים את חץ הזמן שנע תמיד מהעבר אל העתיד. לדעתי אין קשר בין האנטרופיה לבין קביעת הכיוון המותר לתנועה בזמן. היקום במלואו הוא מערכת סגורה (אמנם מתרחבת אך עדיין סגורה) שלא מושקעת בה אנרגיה חדשה, באשר אין מקורות ליצירת אנרגיה חדשה. הסיבה לאנטרופיה היא שבשל התפשטות המרחב-זמן עצמו ותנועת החומר במרחב-זמן שמכניסה בו יסודות של אי יציבות ואי וודאות, ובשל השינוי הבלתי פוסק בקנה המידה של היקום כתוצאה מההתרחבות, כל מעבר מאי סדר לסדר (כלומר מיקום מחדש של חומר על גופי-המרחב) מחייב שימוש באנרגיות שנלקחות ממקום אחר לטובת הסדר החדש.
התנועה בזמן בין גופי-המרחב, אפשרית באופן עקרוני לכל כיוון, כולל שילובים זוויתיים של כיוונים. לכן היא מותרת גם בכיוון העבר – עבר הוא מקום במרחב-זמן בו התרחש אירוע. למעשה כל שלושת כיווני חץ הזמן (עבר, הווה, עתיד) הם מקומות פיזיים במרחב-זמן, כפי שמתואר למשל בספרו של חתן פרס נובל – ריצ'רד פיינמן, "אור וחומר". פיינמן מתיר תנועה לכיוון העבר במדידת אפשרויות התנועה של פוטונים או אלקטרונים לצורך קביעת הסתברות דרכי פעולתם. למעשה אין קיום לשתי התורות הפיזיקאליות הגדולות – תורת היחסות ומכניקת הקוונטים – אלמלא התירו תנועה אחורה בזמן במשוואותיהן. ההשערה שלי בדבר מהות הזמן מסבירה מדוע פיינמן צדק.
חוש הזמן
לסיום הפרק שהוקדש לזמן, סטייה קלה לביולוגיה ופילוסופיה טהורה.
אני משער שיצורים ביולוגיים יצרו, במהלך האבולוציוני, "חיישנים" לגופי-מרחב ולתנועה דרכם. בדיוק כפי שהם יצרו מערכות חישה לפעולות וגופים פיזיקאליים אחרים (ראייה – רגישות לפוטונים: שמיעה – רגישות לתנודות גליות של אויר: מישוש – רגישות למגע עם חומר: ריח – רגישות לתרכובות כימיות במצב גז: טעם – רגישות אחרת לתרכובות כימיות בכל מצב). להערכתי, פעולת הגומלין בין גופי-מרחב לחיישנים ביולוגיים אחראית על תחושת הזמן. כלומר: יש לבעלי החיים חוש נוסף, שווה ערך לחושים האחרים, הוא חוש הזמן. במאמר מוסגר ניתן לציין שבעלי חיים שונים פיתחו חושים שאינם קיימים אצל האדם, כמו יכולת לזהות ולנתח גלי קול שנשלחים מגופם. כמו כן לדעתי, אחראי חוש הזמן על תהליך ההזדקנות הביולוגי, בהיותו זה שמשדר לתאי הגוף מידע על זמן שחלף.
דניאל אסא - מאמרים ודעות 